כשהאוכל באמת מסוכן

על מטופלת עם כשל כלייתי ובולמוסי אכילה, ועל הקשר בין גוף לנפש

מטופלת הגיעה אלי עם כשל כלייתי מתקדם, תפקוד כלייתי של 40 אחוז, ועם בולמוסי אכילה שלוש עד ארבע פעמים בשבוע.

המזונות שהיא אכלה בבולמוס לא היו “לא בריאים”. הם היו מסוכנים עבורה באופן ממשי. עודף אשלגן, נתרן וזרחן אצל אדם עם תפקוד כלייתי ירוד אינו עניין של משקל או של אנרגיה. הוא עניין של הפרעות קצב, של לחץ דם, ושל האצת הנזק לכלייה.

היא ידעה את זה. היא קיבלה הנחיות מדיאטנית קלינית, והיא הבינה אותן היטב. וכשלא היה בולמוס, היא אכלה לפיהן במדויק.

אף אדם לא בוחר לסכן את חייו בשביל אוכל.

אם אדם עושה זאת בכל זאת, המנגנון שפועל כאן חזק מהרצון להישאר בחיים.

זו הייתה נקודת הפתיחה שלי. ומכאן נגזר כל סדר העבודה.

למה לא התחלנו מהתזונה

האינסטינקט המקצועי הראשון במקרה כזה הוא לבנות תפריט. זה גם מה שנראה כמו האחריות המקצועית: הסיכון מיידי, אז מטפלים בו מיד.

אלא שתפריט כללי כבר היה לה. מפורט ומותאם למצבה. הוא לא היה חסר, והוא לא היה שגוי. הוא פשוט לא החזיק ברגעים שבהם היא הכי הייתה זקוקה לו.

להוסיף עוד תפריט על תפריט קיים היה מוסיף עוד מקום שבו היא נכשלת. וכאן טמונה נקודה קלינית מרכזית: אצל אדם שכבר יודע מה נכון, מתן מידע נוסף אינו טיפול. הוא לחץ.

הפער לא היה בין מה שהיא יודעת למה שהיא עושה. הפער היה בין מה שהיא עושה למה שהמערכת שלה הצליחה להחזיק באותו רגע.

לכן פירקתי את התמונה לשכבות, והתחלתי מהרחוקות ביותר מהצלחת.

השבר שבין הגוף לנפש

הדבר שהיה צריך להירפא לפני כל השאר

בפגישות הראשונות עלה משפט שחזר בכמה נוסחים: הגוף שלי לא עוזר לעצמו.

היא תפסה את גופה כישות נפרדת, כמעט עוינת. משהו שבגד בה, שלא משתף פעולה, שצריך להילחם בו.

ובמקביל היא החזיקה אמונה הפוכה ומשלימה: שאם רק תעבוד מספיק חזק על הנפש, הגוף יירפא.

שתי האמונות האלה נראות מנוגדות, ולמעשה הן אותו דבר. שתיהן מניחות שהגוף והנפש הם שני צדדים במשא ומתן, ושאחד מהם צריך לגבור על השני.

לופ של אשמה

וכשהגוף לא משתפר, הפרשנות היחידה שנותרת היא אשמה על מצב החולי שלה.

זו לא הייתה אמונה תיאורטית. היא הייתה מנגנון פעיל, והיא ייצרה בושה בכל פעם שהגוף לא נענה.

וכאן, לדעתי, נמצא הלב של המקרה. עבודת גופנפש כאן לא הייתה טכניקה שהוספנו לטיפול. היא הייתה המטרה של הטיפול. כל שאר השכבות היו הדרך אליה.

השכבה ההכרתית

הקשר הסמוי, והילדה שהחזיקה אותו

החיבור המרכזי שעבדנו עליו היה בין התנהגות האכילה לבין ההתנהגות שלה כלפי עצמה.

אישה שחיה במערכת יחסים אלימה למדה שכך מתייחסים אליה. ומה שנלמד ביחסים ממשיך להתקיים גם כשהיחסים מסתיימים, רק שעכשיו אין צורך באדם אחר כדי לבצע אותו. הבולמוס, על המזון שמסכן את חייה, היה המשך של אותה אלימות, בביצוע עצמי.

ברגע שהיא ראתה את הקו הזה, משהו השתנה. הבולמוס הפסיק להיות כישלון של משמעת, והפך לפתח.

פתח לחמלה עצמית ולכניסה פנימה. משם הגענו לשכבת הראויות, ולעבודה עם הילדה הפנימית. אותה ילדה בת ארבע עשרה שאיבדה את סבתה.

מה גילינו שם

הילדה הזו לא למדה שמגיע לה. היא למדה להתאים את עצמה, לוותר, ולא לבקש יותר מדי. להראות תמיד שהיא חזקה. ואדם שלא למד שמגיע לו לא מתחיל פתאום לדאוג לגופו רק כי אמרו לו שזה חשוב.

השאלה “מה נכון לאכול” מניחה תשתית שלא הייתה שם. היא מניחה שיש כאן מישהי ששווה את הטרחה.

אי אפשר לבקש מאדם לשמור על גוף בריא שהוא לא מאמין שמגיע לו.

ולכן שאלת הראויות לא הייתה עבודה רגשית נלווית לתזונה. היא הייתה התנאי המוקדם שלה.

השכבה הרגשית

החרדה שקדמה לאוכל

היא הגיעה עם התקפי חרדה בתדירות דומה לזו של הבולמוסים, שלוש פעמים בשבוע. בשעות אחר הצהריים והערב, לרוב עם סחרחורת, ועם מחשבה חוזרת שהיא עומדת למות בשנייה הקרובה.

היא הייתה קרובה מאוד למוות במשך שנים, והפחד הזה לא היה מופרך. הוא היה תגובה סבירה למציאות. אבל הוא גם הפך למצב קבוע.

במקביל היא תיארה בדידות עמוקה, וניסוח שחזר: לא יודעת כמה זמן יש לי.

החפיפה שקבעה את סדר העבודה

שתי התופעות הופיעו באותן שעות, ובאותה תדירות. זה לא היה צירוף מקרים.

התקף אכילה והתקף חרדה חולקים את אותו מנגנון: עלייה בעוררות, צמצום שדה הקשב, וניתוק מהאותות הפנימיים. ההבדל היחיד הוא הכלי שנבחר להרגעה, ואוכל הוא הכלי הזמין ביותר שקיים.

מכאן היה ברור שהתערבות ראשונה צריכה להיות בחרדה, ולא באכילה.

היא גם החלה טיפול פסיכולוגי במקביל, וזה חלק מרכזי בסיפור. עומק העבודה הרגשית שנדרשה כאן חורג מתחום העיסוק שלנו, ועבודה משותפת היא מה שאיפשרה את השאר.

השכבה הפיזיולוגית

כשהגוף מדבר, ואנחנו מפרשים אותו כנפש

כאן נמצאת התובנה שהכי הפתיעה אותי במקרה הזה, והיא גם הביטוי המובהק ביותר לעבודת גופנפש.

בין התסמינים שהיא תיארה היו סחרחורות, עייפות, חולשה ונשירת שיער. קל היה לקרוא את כולם כביטוי של מצוקה נפשית, במיוחד על רקע הפחד והבדידות.

אבל חלק מהם היו פיזיולוגיים לגמרי.

הסחרחורות פסקו לאחר שהתחלנו במגנזיום. לא הופחתו, פסקו. ואיתן ירדה גם עוצמת ההתקפים, כי סחרחורת בשעת ערב אצל מי שחיה בפחד ממוות אינה רק סחרחורת. היא הזרז.

היו גם חוסרים משמעותיים בברזל, והיא קיבלה זריקות ברזל במקביל. ובנוסף B12, לייצור ולשיקום של מערכת העצבים.

אם ניגש לעבודה הרגשית בזמן שהגוף בחוסר, נחפש משמעות רגשית במשהו שהוא פיזיולוגי, ונטעה.

חוסר בברזל או ב-B12 בפני עצמו יכולים להיות גורם עיקרי בהישנות התקפי חרדה.

היה כאן גם תיאבון למזונות מלוחים ומעובדים, שנמשך גם מחוץ לבולמוסים. תת פעילות של בלוטת התריס, טיפול תרופתי מורכב וכשל כלייתי משפיעים כולם על מאזן המינרלים ועל הוויסות. חלק ממה שנראה כמו השתוקקות רגשית היה חיפוש של מערכת אחר משהו שחסר לה, וברובו מדובר בחוסרים תזונתיים. 

ולמה זה שייך לעבודת גופנפש

כי זה הרגע שבו התהפכה אצלה ההנחה שאיתה הגיעה.

היא הגיעה בביטחון שהגוף שלה לא עוזר לעצמו. ומה שהתברר הוא שהגוף עשה בדיוק את ההפך: הוא סימן, שוב ושוב, בכל האמצעים שעמדו לרשותו, שחסרה לו יציבות. 

ההיפוך הזה עשה יותר מכל שיחה. אישה שמבינה שגופה ניסה לעזור לה כל השנים האלה מפסיקה להילחם בו. וברגע שהיא מפסיקה, אפשר להתחיל לטפל.

השכבה הבין־דורית

מה שהגוף זכר לפני שהיו לה מילים

יתר לחץ הדם שלה הוגדר כאידיופתי, כלומר ללא סיבה מזוהה. הוא החל בגיל ההתבגרות.

כשעברנו על ציר הזמן, התברר שהוא הופיע כחודש אחרי מותה של סבתה.

איני טוענת לקשר סיבתי, ואיני יכולה לטעון לכזה. אבל מבחינה קלינית, כשמערכת מתחילה להתנהג אחרת בסמיכות לאובדן משמעותי, זה מידע. הוא לא מחליף את הבירור הרפואי, והוא כן משנה את השאלות שאנחנו שואלים.

מבחינת גופנפש זה גם מה שאיפשר לה לראות את הגוף אחרת. ילדה בת ארבע עשרה שאיבדה את סבתה לא ידעה איך לשאת את זה, והגוף החזיק את זה במקומה. לא כעונש, וגם לא כמחלה שהיא הביאה על עצמה, אלא כמערכת שנשאה עומס שלא היה לו מקום אחר. פחד.

ההבחנה הזו קריטית. ההבדל בין “עשיתי לעצמי” לבין “הגוף שלי נשא בשבילי” הוא ההבדל בין אשמה לחמלה. ורק מהחמלה אפשר להתחיל לדאוג.

היא לא הקפידה על הטיפול התרופתי באותן שנים, והמחיר היה כבד ובלתי הפיך.

הדפוס שחזר על עצמו

שלושה קווים הצטלבו כאן:

• מערכת היחסים עם אמה, שהייתה נקודת עבודה מרכזית לאורך התהליך.
• מערכת יחסים זוגית אלימה, שנמשכה שנים.
• היחס לגוף עצמו, שנשא את אותה איכות בדיוק.

טראומת התקשרות מוקדמת אינה נשארת ביחסים. היא הופכת לתבנית של מה שמרגיש מוכר, ולכן בטוח. וכשהתבנית הזו היא הזנחה או פגיעה, המערכת תשחזר אותה גם בהיעדר גורם חיצוני.

ולכן הגוף היה המקום האחרון שבו הדפוס המשיך לפעול. כשכבר לא היה איש שיפגע בה, נשארה היא ועצמה, והאוכל היה הכלי.

עבודה על שחרור העבר, על הקשר הרעיל ועל הטראומה ההתקשרותית לא הייתה עבודה נלווית. היא הייתה התנאי לכל השאר.

תוספים וצמחי מרפא

שני עקרונות הנחו את הבחירות.

הראשון: כל תוספת נבחנה מול העומס על הכלייה לפני שנבחנה מול היעילות שלה. ההיררכיה הזו לא ניתנת לגמישות.

השני: התמיכה כוונה למערכת העצבים ולוויסות, לא לאכילה. לא ניתן דבר שמטרתו הפחתת תיאבון.

מה שנתמך

• מגנזיום שעזר להפחתת הסחרחורות.
• זריקות ברזל, על רקע חוסרים משמעותיים.
• קומפלקס ויטמיני B ו-B12, לתמיכה במערכת העצבים ובייצור המוליכים העצביים שהמערכת התקשתה לייצר בעצמה.
• פרוביוטיקה, לתמיכה בציר המעי־מוח.
• צמחי מרפא מרגיעים ותומכי ויסות עם זיקה לכליות, במינון מותאם ובתיאום רפואי.

ומה שעבד הכי מהר, ובכלל לא היה תוסף

שמן לבנדר על פרקי כפות הידיים, יחד עם תרגילי נשימה מותאמים. התקפי החרדה נעלמו.

ושמן גוף בניחוח וניל, עם מגע בכפות הרגליים, כמענה ישיר לבדידות.

ההתערבות הזו נראית פשוטה, והיא הייתה מהמשמעותיות בתהליך. וכדאי להבין למה, כי זה לא בגלל הצמח.

אישה שחוותה שנים של מגע פוגעני זקוקה לחוויה של מגע מיטיב שהיא עצמה מפעילה, בקצב שלה, בגופה שלה. זו לא הרפיה. זו החזרת בעלות.

האכילה היא הסימפתום, לא השורש. 

וזה הרגע שבו עבודת גופנפש הפסיקה להיות מושג והפכה לתרגול. לא הבנה שהגוף ראוי לטוב, אלא שתי דקות ביום שבהן הוא מקבל אותו בפועל.

ורק אז התזונה

כשהגענו לתזונה, המצב היה אחר לגמרי. החרדה ירדה, הסחרחורות פסקו, והיא כבר לא ראתה את הבולמוס כהוכחה לכך שהיא מקולקלת.

במילים אחרות, המערכת יכלה לקלוט. וגם, ואולי בעיקר, כבר היה מי שהתזונה נועדה לשרת.

הכיוונים התזונתיים

• הגבלת אשלגן, כולל מקורות סמויים בבשר מעובד, שהיא לא ידעה עליהם.
• הפחתת נתרן. היא לא הוסיפה מלח לאוכל, אבל המזונות המעובדים שאכלה נשאו כמויות גבוהות.
• הפחתת זרחן, ובראשם משקאות קלים דיאטטיים.
• התאמת חלבון לשלב המחלה.
• שמירה על מאזן סלניום, והימנעות מגויטרוגנים על רקע תת פעילות בלוטת התריס.
• כיוון כללי אנטי דלקתי, מבוסס צומח.

ופרופורציה

זו נקודה שאני חוזרת עליה עם מטפלים שוב ושוב.

אם שמים על כף המאזניים את התזונה שהייתה בזמן הבולמוסים, ובין לבין, שכללה ממרחים תעשייתיים ונקניקים, לעומת כמות האשלגן שתתקבל מירק או מפרי, האחרונה זניחה.

ההזנה שהיא מקבלת ממזון חי שווה עשרות מונים ממדידה של גרמים. מטפל שמתמקד במדידה ומפספס את הפרופורציה עלול להוציא מהתפריט דווקא את מה שמזין.

יומן האכילה, וזה מה שהכריע

היומן לא הוצג כמעקב וגם לא ככלי בקרה. הוא הוצג כדרך ללמוד את עצמה.

ובשלב הזה הוא עשה שני דברים בבת אחת.

הוא חשף שגם מחוץ לבולמוסים לא היה מענה מספק לשובע. הגבלת החלבון בתזונה, יחד עם חוסר הבנה כיצד ליישם חלבון ממקורות צמחיים תוך הגבלת זרחן, יצרה חוסר תזונתי אמיתי. חלק מהאירועים היו תוצאה שלו, ולא של רגש.

ובמקביל הוא בנה את השריר של הקשב הפנימי: לעצור, ולשאול מה קורה כאן עכשיו, טרם מענה לדחף המיידי לאכול.

שילוב של יומן אכילה עם תזונה מאוזנת הפחית את התקפי האכילה עד להיעלמותם.

היומן לא ריפא אותה. הרגע שבו היא עצרה לפני, זה מה שריפא. הזמן שבו אפשרה לעצמה להרגיש חוסר אונים במלואו. 

ושווה לשים לב מה בעצם קורה ברגע העצירה הזה. אדם עוצר כדי לשאול את עצמו מה הוא מרגיש רק אם הוא מניח שהתשובה מעניינת. הקשב הפנימי אינו טכניקה. הוא ביטוי מעשי של ראויות.

מה קרה

התהליך לא היה רציף. אחרי חצי שנה הוא נעצר, והיא חזרה כעבור כשנתיים.

היא חזרה במצב קשה יותר. הגירושין מאחוריה, הבולמוסים החמירו, והתפקוד הכלייתי ירד משמעותית, לעשרה אחוזים.

ההפסקה הזו היא חלק מהסיפור ולא סטייה ממנו. תהליכים עמוקים נעצרים, וחזרה אחרי שנתיים אינה התחלה מחדש. היא המשך.

מה השתנה בפועל בתהליך המחודש

• התקפי החרדה נעלמו.
• הסחרחורות פסקו.
• הבולמוסים ירדו משלוש עד ארבע פעמים בשבוע לפעם בשבוע, ואז לתקופות שבהן לא היו כלל.
• היא נכנסה לזוגיות חדשה, ובנתה סביבה תומכת. בניסוח שלה: רואה את האנשים שרואים אותי.
• היא התבססה בתחושת הראויות, בהערכה עצמית ובאהבה עצמית, תוך כדי תנועה בתוך הפחד שליווה אותה שנים. קילוף שכבות של פרשנות למצבים, של טראומה, של ביקורת עצמית ושל האשמה.
• היא עברה לתזונה נטולת מזון מעובד לחלוטין.

ועל המעבר האחרון שווה לעצור. הוא לא נבע מפחד ולא מהנחיה. הוא נבע, בלשונה, מאהבה עצמית.

אותה הנחיה בדיוק, שנתיים קודם לכן.

הייתה עוד גזרה שהיא נכשלת בה. הפעם היא הייתה בחירה בעצמה.

זה כל ההבדל בין תפריט שמחזיק לתפריט שלא. לא הידע השתנה, ולא רשימת המזונות. מה שהשתנה הוא מי מבצע אותה, ובשביל מי.

תזונה שנשענת על פחד דורשת אספקה מתמדת של פחד כדי להחזיק. תזונה שנשענת על אהבה עצמית נשענת על משהו שממשיך לגדול.

ומה שקרה אחר כך

כשנה לתוך התהליך המחודש נמצאה עבורה כלייה.

החודשים שקדמו להשתלה הביאו איתם פחדים חדשים, ושניהם נגעו בדיוק באותו מקום: האם היא ראויה לה, והאם תצליח לשמור עליה.

עבדנו על זה ישירות, כי אם השאלה הזו נשארת פתוחה, היא לא נעלמת אחרי הניתוח. היא רק עוברת לשמירה על הכלייה.

היא עברה את ההשתלה, והיא נישאה בשנית.

מה אפשר ללמוד מזה

סיכון מיידי אינו מחייב התערבות מיידית באותו מקום

האינסטינקט אומר שאם האוכל מסוכן, מתחילים מהאוכל. אבל אם המנגנון שמניע את האכילה חזק מהרצון לחיות, שום הנחיה תזונתית לא תגבר עליו. הדרך המהירה ביותר לשנות את האכילה עברה דרך החרדה.

מטופל שיודע ולא מיישם אינו זקוק למידע

היא ידעה בדיוק מה מסוכן עבורה. עוד הסבר היה רק מוסיף בושה, והבושה היא דלק של המנגנון ולא בולם שלו.

חלק ממה שנראה רגשי הוא פיזיולוגי, ולהפך

הסחרחורות נראו כמו חרדה והיו חוסר. התיאבון למלוח נראה כמו רגש והיה מערכת שמחפשת מינרלים. הבדיקה הפיזיולוגית קודמת לפרשנות הרגשית, אחרת נחפש משמעות במקום שאין בו.

ראויות אינה עבודה רגשית נלווית. היא התשתית

אפשר ללמד אדם כל דבר על תזונה, ואם הוא לא מאמין שמגיע לו גוף בריא, הידע יישאר ידע. הראויות אינה שלב מתקדם בטיפול. בלעדיה, שלבים מוקדמים לא מחזיקים.

היחס לאוכל נושא את היחס לעצמי

מי שחיה באלימות למדה איך מתייחסים אליה, וכשהיחסים נגמרו הדפוס נשאר וביצע את עצמו דרך האוכל. שינוי התזונה כאן לא היה שינוי הרגלים, הוא היה שינוי ביחס לעצמה.

והעיקרון שמסכם את הכל

תזונה בסוף. קשר קודם.

לא כי התזונה פחות חשובה. במקרה הזה היא הייתה קריטית ממש, במובן של חיים ומוות. אלא כי תפריט שניתן לפני שנבנה קשר הוא דף נייר, ואותו תפריט בדיוק, אחרי שנבנה קשר, הוא ברית.

והקשר הראשון שצריך להיבנות אינו בינה לביני. הוא בינה לבין עצמה.

פרטים מזהים שונו לשם שמירה על פרטיות המטופלת. תיאור המקרה מפורסם בהסכמתה.

המאמר מתאר עבודה קלינית פרטנית ואינו מהווה המלצה טיפולית. אדם עם מחלת כליות או מצב רפואי אחר אינו אמור לשנות תזונה, ליטול תוספים או צמחי מרפא ללא ליווי של הצוות הרפואי המטפל בו. כל תוסף וכל צמח מרפא שניתנו בתהליך קיבלו אישור מהצוות הרפואי שליווה את המקרה.

מרכז קוד האכילה החופשית